אצל אליהו סידי, "אמן נטול דחף לפרסום" כהגדרת מבקריו, האמנות והלימוד מתמזגים זה בזה. ביקור בגלריית "חלל 10" בנחלאות, יעניק למבקר חוויה צבעונית של טבע וחי, שתהפוך למסע בעקבות הגאולה
בשכונת נחלאות, בסמוך לבית הכנסת המפורסם "עדס" (שגם הוא יצירת אמנות בפני עצמה), שוכנת לה גלריה מיוחדת בשם "חלל 10" אוEspace Dix בשמה המדויק. בתוך חלל מגורים פרטי, מעוצב ומלא השראה, בחרו אוצרות האמנות פסקל פרץ ופלורנס סולם ליצור "הום גלרי" פתוחה לקהל הרחב.
"אִמי היתה ציירת ובילדותי בצרפת התרגלתי לחיות בסביבת ציורים וחפצי אמנות", אומרת פלורנס שבביתה שוכנת הגלריה. "כשבגרתי התפלאתי לגלות שלא בכל הבתים אוספים יצירות אמנות. נוכחתי לראות שגם אנשים בעלי יכולת כלכלית נמנעים מלעשות זאת".
המסקנה שפלורנס ופסקל הגיעו אליה היא שבימינו האמנות המקורית הולכת ומתרחקת מהסביבה הביתית ומוצאת את מקומה רק בהיכלות המפוארים והמנוכרים של המוזיאונים (או לחילופין במחסנים חשוכים). ובאמת, מי מאתנו הולך לגלריה לרכוש לו יצירת אמנות מקורית לקישוט הבית? "זהו עניינם ועסקם של תיירים בלבד" – טוענת פסקל פרץ אשר מבלה את זמנה גם בעבודה בגלריה מסחרית. החזון של פלורנס ופסקל הוא ליצור מקום מפגש בלתי אמצעי עם יצירות אמנות מקוריות ולקרב אותן חזרה לסביבה האנושית הביתית. אוביקטים פיסוליים מעץ צבוע בדמות ציפורים וזוחלים, בהחלט נראים אחרת על אדן חלון או על פסנתר מאשר בתוך ויטרינה סטרילית…
טעם חייו
בימים אלו מוצגת בגלריה תערוכה מעבודותיו של האמן "אליהו סידי", תושב השכונה. סידי, יליד צרפת 1936, הוא אמן מיוחד וצנוע שזכה להכרה ולחשיפה הראויה רק בשנים האחרונות. הפריצה שלו קרתה עם זכייתו בפרס יסלזון מטעם מוזיאון ישראל בשנת 1996, ועם תצוגה שאצר לו גדעון עפרת בבית אבי-חי בירושלים (2008). מאז הציג סידי באמסטרדם, בניו-יורק ובמשכן לאמנות עין חרוד.
סידי מעולם לא למד ציור ולא התיימר להיות אמן מוכר; "אמן נטול דחף לפרסום", העיד עליו מבקר האמנות גדעון עפרת, "שהמוטיבציה שלו ליצור באה ממקום אחר לגמרי". ולמרות זאת עבודותיו 'עוברות מסך'. הן מרהיבות בקומפוזיציות הגרפיות שלהן, בצבעוניותן העזה ובהומור הפרוע המעורר למחשבה.
בשנות ה-70 עלה אליהו סידי ארצה והתיישב בעין כרם. לצד עיסוקו המרכזי כרועה צאן, החל לצייר ולפסל בלב הטבע. עם הזמן הפכה יצירתו לטעם חייו והשתרשה בו ההכרה ש"אם אני לא מצייר אני לא נשאר בחיים". החיים בירושלים קירבו אותו ליהדות והוא החל לשלב בעבודותיו הנאיביות עולמות תוכן מארון הספרים היהודי. מאז 1994 הוא מתגורר בנחלאות וכבר אינו עוסק ברעיית צאן. את כל זמנו הוא מבלה בלימוד מקורות וביצירה עד ששניהם מתמזגים זה בזה. באמצעות היצירה הוא לומד את הטקסטים ובו בזמן הוא יוצר להם מדרשים חזותיים.
בעולם החי
אוצרות הגלריה "חלל 10" בחרו להתמקד בציורים ובאובייקטים פיסוליים גדושים מעולם החי. בעבודותיו, עולם החיות הקסום שאליהו סידי חי במחיצתו מתלכד עם עולם חיות מיתי המבשר על גאולה. החמור המשיחי נושא על גבו את תרנגול הזהב המיתי ופניהם פונות יחד אל המזרח.
בשירה היידית ובציוריו של שאגאל מככבת ציפור הזהב כמזווגת זיווגים ומבשרת בשורות לבני זוג. כך הוא למשל בשירו של חיים נחמן ביאליק: בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל / עַל-הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל./ וּבַדֶּקֶל, בֵּין עֳפָאָיו, / תִּשְׁכָּן-לָהּ דּוּכִיפַת זָהָב. — צִפּוֹר זָהָב! עוּפִי, חוּגִי,/ צְאִי וּבַקְּשִׁי לִי בֶּן-זוּגִי,/ וּבַאֲשֶׁר תִּמְצָאִיהוּ – / כִּפְתִי אוֹתוֹ וַהֲבִיאִיהוּ.
זוגיות מאוזנת היא סמל מפתח בציורי הגאולה של אליהו סידי, ותרנגול הזהב הוא כאמור מבשר הזוגיות.
בציור אחר יושב יונה בשלווה גמורה במעי הדגה ולצִדו הכתובת: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". כמו מחברי קמיעות ולוחות "שיוויתי" במסורת הציור הירושלמית הקדם בצלאלית, מופיע השם המפורש מחולק על פני ארבע פינות הציור.
הכתובת: 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' אירונית. הרי יונה ברח משליחות הא-ל, וגם אם הוא שיווה את הא-ל לנגדו בתפילתו, הרי זה לא היה "תמיד" אלא רק ברגעי המצוק והמצור. סידי לוקח אפוא את סיפור יונה למקום אחר – מקום מרווח, מפויס, מלא אור והארה, שמוביל לשלווה ולגאולה. ציורו של סידי מזכיר את ציורו של מיכאל סגן כהן, לוויתן (1983), המתאר את השהייה במעי הדגה כהזדמנות לצלול למעמקים ולהגות הרחק משאון החיים היומיומיים שעל פני האדמה. כנראה שזהו המצב הקיומי של האמנים, המעורר את הזדהותם.
בציור נוסף בתערוכה מופיעים שלושה חיילים במדים אדומים רכובים על חיית מים מפלצתית, אשר רושפת אש ואוצרת בגופה את כל כוחות האופל, הירח והכוכבים. אפשר לזהות את החיה המיתית הזו כלוויתן נחש בריח או לוויתן נחש עקלתון (ישעיהו כז, א) אשר הבסתו מבשרת כידוע את הגאולה. לכן נראה שהחיילים מכניעים אותה בכפות ידיהם ולא סתם רוכבים עליה.
מקום המקדש
את מסעות הגאולה בחלל 10 אני רוצה לסיים בציור שובה לב של "בית לוי". ציור של בית מרשים שהיה קיים בשכונת רחביה (עד שנהרס) ומרמז על בית המקדש לעתיד לבוא. אליהו סידי התרשם במיוחד ממבנה זה שהיה שייך למשפחה אמידה והכיל את כל מה שקהילה יהודית צריכה בסביבתה: מקווה רחצה, בית כנסת ומאפייה לחלות. הוא בחר לצייר את המבנה בשלושת צבעי היסוד, כדי לומר שהבית סיפק את כל צרכי היסוד של היהודי המאמין.
משני צִדי הבית ניצבים ברושים ססגוניים. הדימוי של בית מאוגף בשני ברושים הוא דימוי מסורתי של "מקום המקדש" באמנות הירושלמית הקדם בצלאלית. אליהו סידי ינק את ההשראה מן הדימוי המסורתי, והקישור המקרי לכאורה בינו ובין שם המשפחה "לוי" רק מחזק את זיהויו כבית המקדש.
כאלו הן עבודותיו של אליהו סידי. במבט ראשון הן נראות נאיביות ופשוטות, אך עולם שלם של אלגוריות ומדרשים עומד מאחוריהם. אליהו סידי חולם את החומרים הטקסטואליים שהפכו להיות חלק מעולמו הפנימי, ופורש אותם לפנינו במחבר מרשים של צורות וצבעים שרק מחכה לפתרוננו.
אלה ארזי
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011
